איך ההרצאה הראשונה שלי בבית ספר הכינה אותי לחיים המקצועיים?


כשהייתי תלמידה בבית ספר אמריקאי, המורה לביולוגיה ביקשה מאיתנו לבחור נושא, מתוך רשימה שהיא קבעה מראש, ולהרצות עליו לכיתה במשך 20 דקות.

התגובה הראשונית שלי היתה –

אני? לדבר מול קהל?? באנגלית???

אז האנגלית, למרות שלא שפת האם שלי, היתה כבר די שוטפת ולא כל כך היוותה בעיה, אבל הפחד לדבר מול קהל כן.

נתחיל מזה שמעולם לא עשיתי את זה קודם.

שנית, הנושא שבחרתי להרצות עליו הוא "הדומה והשונה בין הקופים לבני האדם". בואו נגיד שזה לא בדיוק נושא שיחה יומיומי.

ודבר שלישי, הייתי תלמידה די מופנמת. המבוכה מהעובדה שכל העיניים אליי, שיתקה אותי.

חזרתי הביתה, זרקתי את התיק בחדר, התיישבתי בפינת האוכל, וסיפרתי להורים שלי על מטלת הבית הנוראית שקיבלתי.

אבא שלי, עם ניסיון עשיר בעמידה מול קהל, ראה במטלה שקיבלתי הזדמנות מצוינת להנחיל לי את כל הכלים שאסף במהלך חייו בתחום ה-public speaking.

אמא שלי, עם ניסיון עשיר משלה והתומכת (והמבקרת) מספר אחת של אבא שלי, התגייסה גם היא לפרויקט.

להזכירכם, לא מדובר על שנת 2020, אלא על שנות ה90. האינטרנט היה בחיתולים, כך שלא יכולתי להקליד את הנושא בגוגל ולהחליק אצבע על הטאבלט, אלא ממש נאלצתי לדפדף בספרי ביולוגיה ואנציקלופדיה אמיתיים עם חיפוש ידני דרך מילות מפתח ולסכם כל חומר אפשרי על קופים ובני אדם.

את ההצגה עצמה, התבקשנו לבצע באמצעות אביזר עזר מתקדם – לוח בריסטול – ועליו מלל בכתב ידינו וגזרי תמונות מעיתון המודבקים עם סלוטייפ.

אוקיי, מה עכשיו?

"קודם כל", אמא שלי אמרה, "תתנדבי להיות ראשונה. הראשון עושה את הרושם הכי חזק ומציב רף לשאר."

"דבר שני", היא המשיכה, "תזכרי שאת מכירה את הנושא שלך הכי טוב מכולם. ככל שתתאמני יותר על מה שאת רוצה להגיד ותביני את החומר שאת מדברת עליו, כך לא יוכלו להתקיל אותך בשאלות ותמיד תהיי מוכנה לענות."

"ואם אני אשכח את מה שארצה להגיד?" שאלתי.

"אז אל תפחדי לאלתר. ככל שתביני את החומר ולא תשנני אותו, יהיה לך קל יותר לדבר עליו, גם אם זה לא בדיוק בדרך שבה תכננת להגיד את הדברים." היא ענתה.

"ולגבי הבריסטול, תכתבי נקודות בראשי פרקים או משפטים מאוד קצרים ותדגישי מילים שיזכירו לך את מה שאת רוצה להגיד מבלי להעמיס בכתב."

חזרתי לחדר, כתבתי, גזרתי, הדבקתי וקישטתי, ותכננתי מה אגיד.

חזרתי להורים שלי מוכנה להרצאה, תליתי את הבריסטול והתחלתי לקרוא את הנקודות בקול מבויש.

"עצרי", אבא שלי אמר.

"נסי לא להסתכל על הבריסטול. חשוב, לפני הכל, ליצור קשר עין עם הקהל. אם תקריאי מדף או במקרה הזה, מהבריסטול עצמו, תאבדי את הקהל שלך. זה בסדר להסתכל על הכתוב מדי פעם, ובטח כדי להיזכר בסדר הדברים, אבל הקהל לא צריך אותך כדי לקרוא. הערך המוסף שלך זה מה שאת מביאה במה שלא כתוב. ואת מה שיש לך להגיד, תגידי בקול רם ובטוח."

"דבר נוסף," הוא אמר, "נסי מדי פעם לתת דוגמאות או השוואות למצבים יומיומיים. זה גם יעזור לך לזכור טוב יותר את התוכן, וגם יעזור לקהל שלך לצאת עם משהו מההרצאה שהם יכולים להתחבר אליו. ואם את רוצה לשבור את הקרח ולמקד את הקשב, את יכולה להתחיל בשאלה, או בדיחה או סיפור שמתקשרים לנושא." המוח שלי כבר התחיל לרוץ, ואבא שלי המשיך, "כל מה שאת באמת צריכה לזכור, זה את המשפט הראשון. השאר יגיע באופן טבעי".

אספתי טוב טוב את הכלים במזוודה הדמיונית שלי, הגעתי לכיתה ביום ההרצאה, וכשהמורה שאלה אם מישהו מתנדב להיות ראשון, הרמתי את היד (מה שדי נגד את הרצון שלי לעוף משם).

תליתי את הבריסטול, הסתכלתי על התלמידים והמורה בגב זקוף ומבט חדור מטרה, ושאלתי,

Can you imagine playing video games with your dog?

חלק מהילדים צחקו, חלק ענו, "ברור שלא" (אך באנגלית 😊) אבל כולם נשאו מבטם אליי. ואז המשכתי,

Not really, right? But if you had a chimpanzee, this could be a normal afternoon.

ומשם הכל זרם. התלמידים והמורה היו בקשב מלא ואפילו ניגשו אליי בסוף השיעור.

העצות והטיפים האלה שנאמרו לי בגיל צעיר, חדרו כל כך עמוק, שלקחתי אותם איתי גם לחיי הבוגרים –  להדרכות בצבא לחיילים, להצגת פרויקט בתואר הראשון או הרצאות בתואר ה-MBA (שלימודיו אגב – היו באנגלית), וכמובן להדרכות מקצועיות בעבודה ואפילו לישיבות יומיומיות.

עם זאת, ההתרגשות תמיד קיימת, ועדיין אם אני מתנדבת להרצות ראשונה במסגרת כלשהי, זה לפעמים נוגד את התחושה הפנימית שלי, אבל העצות הבסיסיות האלה רלוונטיות תמיד – בין אם נעזרים בבריסטול או במצגת או אפילו בסרטון מושקע, בין אם ההרצאה היא פרונטלית או בזום, ובין אם הקהל הוא 5 אנשים בישיבת צוות או מאות אנשים מכל החברה – היישום הוא זהה. בסופו של דבר, לרוב האנשים, הצגה מול קהל גדול זה לא דבר טבעי והוא דורש אימון והכנה, אבל כן צריך לזכור שגם הקהל עצמו מורכב מאנשים רגילים בדיוק כמונו, ושתפקידנו להעביר להם איזשהו מסר, ללמד אותם איזשהו נושא, או להביע עמדה או דעה.

לכן, הדבר הכי חשוב לדעתי הוא לשלוט בתוכן ההרצאה. לנסות לחשוב מראש על שאלות שאנשים יכולים לשאול ולהכין כמה שיותר תשובות מבעוד מועד. יתרה מכך, כשאני מכינה הרצאה או הדרכה, אני תמיד לוקחת בחשבון את החולייה הכי חלשה בקהל שלי, אם זו העובדת הכי מבוגרת/צעירה בארגון, או אותו אחד שהוא קצת פחות טכנולוגי מהאחרים, וכו' ומתכננת איך הייתי מסבירה להם את הנושא באחד על אחד. בנוסף לכך, אני חושבת שתמיד כדאי להכניס את האישיות שלך להרצאה ולהשתדל לעשות אותה כמה שיותר מעניינת – לדמיין איך את כמאזינה או צופה היית רוצה לשמוע ולראות את ההרצאה שלך.

 


מה דעתכם? ספרו לי בתגובות. 👇
לקבלת עדכונים למייל, לחצו כאן
לפוסט הבא של הבלוג, לחצו כאן

תגובות

  1. כל אחד יכול לקרוא את השקפים,
    אבל הסיפור שלך הוא מה שעושה את ההבדל.
    בול

    השבמחק
  2. מהממת שירן, מעניין ממש❤️

    השבמחק
  3. עם כאלה הורים... ברור שתקבלי ארגז כלים מקצועי ביותר ותצליחי.
    כתבת מעניין💯
    בהצלחה.

    השבמחק
  4. נהנתי לקורא כל מילה ומשפט:) טיפים מעולים ויעלים, בהחלט אקח אותם במזווה הדימיונית שלי!

    השבמחק
  5. תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

    השבמחק
  6. כתוב ממש יפה, כיף לקרוא :)

    השבמחק
  7. איזה יופי של הגשה!!! בנית את זה מאוד יפה, פשוט אך עם מסר חזק מאוד וזו מיומנות נדירה שאין אותה להרבה אנשים. אני מתכוונת (ברשותך כמובן :)) לאמץ את הטיפים שנתת כאן בסדנאות לעובדים ומנהלים שאני מעבירה, זה בנוי מושלם!!
    כל הכבוד ממוש, אלופה!
    ימי

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה ימי, וכמובן שאת מוזמנת להשתמש בטיפים מכאן 😘

      מחק

הוסף רשומת תגובה